דלקת הלבלב

הלבלב הוא האיבר בגוף האחראי, בין השאר, על יצור אנזימי העיכול והפרשתם למערכת העיכול וכן על יצור והפרשת הורמון האינסולין.דלקת לבלב מתרחשת כאשר מסיבה כל שהיא מופעלים אנזימי העיכול בתוך הלבלב עצמו וגורמים ל"עיכול" ופרוק של תאי הלבלב (באופן נורמאלי אנזימים אלו מופרשים למערכת העיכול ורק שם עוברים תהליך של הפעלה).הגורמים המביאים לפעילות לא נורמאלית זו מגוונים.הלם התייבשות או טראומה מביאים לירידה באספקת הדם והחמצן לאיבר, רעלנים שונים, גורמים גנטיים, גורמים תזונתיים, כמות שומן גבוהה בזרם הדם (למשל אכילת שוקולד), טפילים וגידולים. בהרבה מהמקרים לא ניתן לזהות את הגורם הראשוני שהביא לבעיית הלבלב.כתלות ברמת הנזק ללבלב וכתלות בגורם, משתנים הסימנים הקליניים אותם מראה בעל החיים.רוב בעלי החיים החולים בדלקת בלבלב יראו סימנים של דיכאון, תיאבון לקוי והקאות. חשד לבעיית לבלב יעלה בעקבות הבדיקה הפיזיקלית ותוצאות בדיקות הדם, על מנת לשלול מחלות אחרות היכולות להביא לסימנים דומים ועל מנת לאשש את החשד נזדקק לבדיקות דם ייחודיות ואמצעי הדמיה כגון רנטגן ואולטרסאונד. לעיתים נדירות יותר נזדקק גם לדיגום ריקמת לבלב חשודה ושלחתה לביופסיה.דלקת בלבלב נחשבת לאחת המחלות הפחות צפויות בבעלי חיים.חומרת המחלה משתנה מאוד בין הפרטים, היא יכולה להחמיר במהירות גם תוך כדי טיפול והצפי להחלמה ממנה אינו אפשרי.במצבים בהם ידוע הגורם הראשוני וניתן לטיפול והכחדה יש סיכוי טוב יותר להצליח ולהחזיר את בעל החיים לתפקוד נורמאלי לאחר טיפול תומך. לרוב לא נוכל לאתר גורם ראשוני שכזה.חיות שמנות, נוטות לחלות במחלה בצורה חריפה יותר, להגיב פחות טוב לטיפול ולמות מוות פתאומי מסיבוכי המחלה. רוב החתולים והכלבים החולים במחלה בצורתה הקלה יותר וללא סיבוכים הקשורים בה יחלימו ויחיו חיים טובים וארוכים כל עוד נמנעים ממזון שומני.לרוע המזל חלק מהחולים בדלקת לבלב חריפה ואקוטית לא יגיבו לטיפול התומך האגרסיבי וימותו כתוצאה מהמחלה או מסיבוכיה.חיות אחרות יחלימו מהתקרית המטופלת אך יהיו רגישות יותר לתקריות חוזרות והישנות של המחלה. כל תקרית כזו יכולה להתנהג אחרת ומסוכנת בפני עצמה.הטיפול האגרסיבי בדלקת הלבלב יעשה בדרך כלל תחת אשפוז, הוא כולל מתן נוזלים ותרופות לווריד תוך מניעת אוכל למספר ימים (נותנים ללבלב "לנוח" ומאפשרים לו זמן החלמה). הדבר אינו נכון בחתולים בהם יכולה להתפתח מחלה של כבד שומני (ראה דף מידע נפרד) בעקבות צום ממושך.במידה והלבלב לא מתאושש כעבור מספר ימים יש צורך להתחיל טיפול ב"הזנה תוך ורידית" המתבצע גם הוא בתנאי אשפוז קפדניים. במקרים קשים מתארכת תקופת האשפוז עד מאוד. הטיפול הניתן לרוב החולים הוא טיפול סימפטומטי תומך (טיפול בבעיות הקליניות המוצגות על ידי החיה) ולא טיפול מסוים בגורם כלשהו שלרוב אינו ידוע.הטיפול חייב להיות אגרסיבי תוך ניסיון לעצור את המשך הנזק ללבלב ומניעת סיבוכי מחלה אם הם קורים.במהלך הטיפול לא תמיד ברור מי מהפרטים יגיב וישתפר ומי ימשיך להידרדר ולהסתבך. המחלה נחשבת ככלל למחלה מסכנת חיים.בעל חיים שהחלים מהמחלה לא יצטרך להמשיך ולהיות מטופל בתרופות כל שהן והטיפול היחידי שינתן לו הוא שינוי המזון למזון רפואי בו כמות השומן מופחתת, חשוב בבעלי חיים אלו להימנע מהשמנה.בגזעים מסוימים (שנאוצר מיניאטורי), יכול להיות מצב כרוני של המחלה. כלבים אלו עוברים במהלך חייהם אפיזודות קלות של דלקת לבלב ללא סימנים קליניים קשים שלפעמים אפילו אינם מאובחנים על ידי הבעלים. בכלבים בהם מתרחש נזק כרוני ללבלב עובר האיבר נזק המשכי והדרגתי.בכל מקרה בו תאי הלבלב עברו נזק נרחב, אם בצורת המחלה האקוטית או הכרונית, ורובם אינם מתפקדים ואינם מייצרים את החומרים החיוניים כל כך להמשך קיום בעל החיים, יהיה צורך לתת אנזימי עיכול כתוסף מזון ולפעמים גם אינסולין לשליטה בסוכרת שיכולה להתפתח כסיבוך למחלת לבלב.סיבוכים אלו אינם נפוצים. לסיכום: דלקת לבלב אקוטית היא מחלה קשה מאוד המסכנת חיים.הגורמים למחלה אינם ברורים והטפול במחלה אינו מכוון כנגדם אלא נועד לתמוך בחיה החולה ולאפשר ללבלב זמן להחלים.חלק מהמטופלים לא מגיבים כלל לטיפול, אחרים מפתחים סיבוכים קטלניים והם עשויים למות למרות טיפול אגרסיבי.חיות המחלימות מהמחלה יחיו לרוב חיים נורמאלים למדי, תוך הקפדה על דיאטה רפואית ומניעת השמנה.